פקודת התעבורה מסדירה (בסימן ג' לפרק השני) את ההליך לקבלתו ולהעברתו של רישיון להפעלת מונית המכונה גם "זכות ציבורית" או "מספר ירוק". הרישיון מקנה למחזיק בה את הזכות החוקית להפעיל מונית, בכפוף לקבלת רישיון הסעה בהתאם לתקנות התעבורה. הפעלת המונית בפועל, יכולה להיעשות על ידי בעל המונית או על ידי אחר השוכר ממנו רישיון זה.

בעבר נהגו מכסות שנתיות של רישיונות, שיועדו לרכישה על ידי נהגי המוניות, והיה מיתאם גבוה בין המחזיקים ברישיון לבין הנוהגים בהן בפועל. במשך השנים נפתח הענף בהדרגה, וכיום כל מי שעומד בתנאים הקבועים בפקודה יכול לרכוש רישיון תמורת אגרה. התוצאה הינה כי רבים ממחזיקי הרישיונות הם משקיעים שמטרתם תשואה בדמי שכירות, לאו דווקא נהגי המוניות עצמם.

התנאי המהותי הקבוע בפקודה לקבלת הרישיון הוא אישור זכאותו של המבקש להחזיק ברישיון על ידי ועדת המוניות, המוסדרת אף היא בפקודה. הוועדה מורכבת מאנשים ששר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים פרסם לגביהם הודעה כי ניתן למנותם כחברי הוועדה, ובראשה עומד שופט שמינה השר על פי הצעת שר המשפטים. וועדה זו דנה במותבים של שלושה אותם ממנה יושב ראש הוועדה.

הזכאות נקבעת לאחר שיוכח כי מתקיימים במבקש שלושה תנאים שתמציתם הינה היות המבקש תושב ישראל, העדרם של רישומים פליליים לגביו שחומרתם או נסיבותיהם מונעים מתן הרישיון, והעדר חשש כי מתן הרישיון למבקש יש בו כדי לפגוע בביטחון המדינה.

בפועל אין הצדקה לבחון את קיומם של תנאים אלה לגבי מבקש הרישיון, שכן תנאים אלה הם רלוונטיים לגבי נהג המונית, שהוא הנותן שירות לציבור ובהתאם, על פי התקנות, אותם תנאים נבחנים על ידי רשות הרישוי עובר למתן רישיון נהיגה למונית. לפיכך גם הוצע לבטל את תנאי הזכאות שפורטו לעיל לקבלת רישיון, ואת וועדת המוניות שכל תכליתה הוא לבחון את קיומם.